חישוב הפיצוי בגין "השנים האבודות" לגבי רווקים שאין בהם תלויים

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.        המנוח תאבת חוסאם ז"ל  (להלן: המנוח) נהרג ביום 13.3.04 בתאונת דרכים, בן 36 היה במותו. הוא היה רווק שלא הותיר אחריו תלויים. התביעה היא תביעת העזבון המיוצג בידי הוריו תאבת ומחפוזה תאבת, אשר הנם יורשיו החוקיים של המנוח לפי צו ירושה שהוציא בית-הדין הדתי הדרוזי בעכו. המחלוקת נסבה על דרך חישוב הפיצוי בגין "השנים האבודות", ובמיוחד לעניין "חישוב שיעור החיסכון" בעניינם של רווקים שאין בהם תלויים.

הערעור

2.        בעת פטירתו היה המנוח רווק. בית-המשפט החיל על המקרה את הלכת ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 11.4.2006, להלן: הלכת פינץ או פרשת פינץ), והעמיד, בהתאם, את שיעור הפיצוי לעיזבון על 30% משכרו של המנוח כשהוא מוכפל בתקופת ההפסד. בית-המשפט המחוזי דחה את טענת המערערת דכאן כי מתקיימות במקרה זה נסיבות מיוחדות המצדיקות הפחתה בשיעור הפיצוי. הטענה התבססה על נתוני השתכרותו של המנוח ועל עובדת היותו רווק, כמו גם על נתונים כלליים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ועל העובדה שהמנוח לא הותיר אחריו כל ירושה ולא היו לו חסכונות בבנק. הטענה נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי שקבע שלשם סטייה מהחזקה שנקבעה בהלכת פינץ אין די בראיות סטטיסטיות ובשימוש בנתונים ספקולטיביים, שכן תכליתה של ההלכה להשוות בין ניזוק לניזוק ולמנוע אפליה. סתירתה של החזקה - כך פסק בית-המשפט - דורשת הוכחה ברמה של וודאות.

3.        טענתה המרכזית של המערערת, היא מבטחת הרכב שהיה מעורב בתאונה, הנה כי בפרשת פינץ לא אומצה קביעה-מבוססת-עובדות לעניין שיעור "החיסכון" במסגרת "השנים האבודות" של רווקים חסרי תלויים, וכי לפיכך לא נוצרה גם הלכה מחייבת בעניין זה. מכל מקום - כך היא טוענת - מקרהו הפרטי של המנוח מחייב סטייה מן הקביעות שנעשו בפרשת פינץ.

           המערערת מפנה בעניין זה לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה המלמדים כי שיעור החיסכון הממוצע בישראל נמוך מן השיעור שהובא בחשבון בפרשת פינץ, וכי בכל מקרה שכרו של המנוח כאן היה בשיעור שלא היה מאפשר לו לחסוך דבר משכרו. בפועל, כך טוענת המערערת, אף לא הותיר אחריו המנוח חסכונות, וממילא אין לייחס לו הפסדי חיסכון לאחר מותו. לחילופין, מבקשת המערערת ליצור מדרג פנימי בתוך תקופת "השנים האבודות" באופן ששיעור החיסכון ישתנה מתקופה לתקופה.

4.        המשיב סבור כי מקרה זה אינו מעורר את השאלות שאותן מעלה המערערת ואינו מצדיק קביעת הלכה חדשה. ראשית, כך טוען המשיב, פסק-הדין נשוא הערעור ניתן על דרך הפשרה, ועל-פי ההלכה, בית-המשפט שלערעור יתערב בפסק-דין שכזה רק בנסיבות חריגות ויוצאות דופן, שהמקרה הנדון אינו נמנה עליהן. טענה זו, ייאמר מייד, אין לקבל, מן הטעם שההסכמה נגעה רק לאחד ממרכיבי החישוב ששימשו בפסק-הדין.

           עוד מציין המשיב כי הגדרתו של "חיסכון" היא כל סכום פנוי שנותר למנוח לאחר הוצאות קיומו, ללא תלות בשימוש שנעשה בכסף זה. בנוסף, חוזר המשיב על הטענות שהשמיע בבית-המשפט המחוזי, כי אין הכרח שחסכונות יופקדו בבנק דווקא, וכי המנוח אף הצהיר בחייו שאת מרב הכנסתו הוא חוסך. יתירה מכך, כך טוען המשיב, כבן המגזר הדרוזי, היו הוצאותיו צנועות ביותר. המשיב מפנה את בית-המשפט לפירוט ההוצאות למשק בית כפי שהוא מופיע בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ומציין כי בהשוואה לנתונים אלו, הוצאותיו של המנוח היו נמוכות עד ששיעור "חסכונותיו" היה גבוה מן הרגיל. באורח דומה, מתייחס המשיב לשיעורי קצבאות ההכנסה, המזונות והזקנה ליחידים, כפי שאלו משתלמות על-ידי המוסד לביטוח לאומי, ואשר נעים לשיטתו סביב 1,500 ש"ח בממוצע, כאינדיקציה לכך ששיעור הוצאות הקיום ההכרחיות הוא בגובה הקצבאות או קרוב להן. כך, לטענתו, גם בכפל קצבה. לאור האמור, טוען המשיב, כאחת מטענותיו החלופיות, כי לצרכי קביעת שיעור חסכון הפרט אין להיזקק לטבלאות סטטיסטיות, אלא, בהיעדר הוכחות אחרות, יש לקבוע כי שיעור החיסכון הוא היתרה הנותרת מהפחתת סכום השווה לקצבת יחיד במוסד לביטוח לאומי מסכום ההכנסה.

הפיצוי בגין "השנים האבודות" לנפגע שאין בו תלויים

5.        הנתונים הסטטיסטיים המובאים מטעם הצדדים אינם צריכים כאן. הם חוטאים לתכלית העומדת בייסוד הפיצוי בגין "השנים האבודות". מי שקוצרה תוחלת חייו זכאי לפיצוי בגין הפגיעה ביכולת השתכרותו עקב התאונה. יש לבחון לגביו את הסכום שיכול היה להשתכר אלמלא התאונה - דהיינו, את יכולת ההשתכרות שהייתה לו אילו לא התרחשה התאונה, בהתחשב בתוחלת החיים שהייתה צפויה לו לפני התרחשות התאונה. סכום זה עומד אל מול הסכום שיוכל, אם בכלל, להשתכר לאחר התאונה, בהתחשב בכושר ההשתכרות ובתוחלת החיים שנותרו לו (ראו ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי, פ"ד נח(4) 486, בפסקה 14, להלן: פרשת אטינגר). פסיקת הפיצויים מבטאת את התפיסה כי עקב מעשה העוולה נשלל מן הניזוק נכס, פוטנציאל השתכרות שהיה מצוי בידיו אלמלא מעשה העוולה (שם, בפסקה 70). בפסיקת הפיצויים בא על תיקונו העיוות שנתקיים בדין קודם לכן, שעה שהיה "זול" יותר לקפח חייו של ניזוק מאשר לפגוע בגופו אך לא בנפשו. המאזניים החיצוניות בהן נאמד שיעור הפיצוי שוקלות, מצד אחד - את מצבו של הניזוק אלמלא מעשה הנזיקין, ומצד אחר - מצבו עקב המעשה. אלא שהפיצוי נמדד גם במאזניים פנימיות: על הכף האחת שלהן מונח הפסד ההכנסות כולו "בשנים האבודות", ועל הכף האחרת מונחים הסכומים שהיה על הניזוק להקדיש למחייתו בעת שהוא בא להפיק את ההכנסות האלה.

           אם כן, נפגע שקוצרה תוחלת חייו, ובמותו - עזבונו, זכאי לקבל מן המזיק את דמי נזקו, לאמור, את שהיה נותר בידיו אלמלא קוצרה תוחלת חייו. סכום זה הוא כשיעור ההפרש שבין ההכנסות שהיה צפוי להן ב"שנים האבודות" לבין ההוצאות על צרכי הקיום שלו. כבר בפרשת אטינגר נפסק כי:

על בית המשפט, בבואו לקבוע את שיעור הפיצויים, להפחית מסך ההכנסות שהיו צומחות לניזוק אילו עבד "בשנים האבודות", את ההוצאות שהיה מוציא למחייתו. אלה הן המאזניים הפנימיות. אין הן משפיעות על עצם הזכאות לפיצוי כי אם על דרך חישובו.

(שם, בפסקה 37)

בעת שומת הנזק אין מביאים בחשבון את העובדה שהניזוק לא יהיה בחיים על מנת ליהנות מכספי הפיצויים, שכן אין בעובדה זו כדי לחתור תחת עצם הזכות לפיצויים. הפיצוי משקף את אובדן יכולתו של הניזוק להשתכר ולעשות בהכנסתו כאוות נפשו (שם, בפסקה 25). בה במידה אין אנו באים עם הנפגע חשבון על הדרך שבה ביקש לעשות שימוש בהכנסותיו, בין בהפקדה בחשבון חיסכון, בין במתן לאחרים ובין בכל שימוש אחר.

שיטת הידות והשנים האבודות

6.        בחישוב הפיצויים המשתלמים בגין "השנים האבודות" משמשת אותנו ברגיל שיטת הידות. שיטה זו היא שיטת חישוב נוחה, יעילה ושוויונית. בתי-המשפט בישראל מורגלים בה בעת שהם באים לשום את סכום הפיצויים במשפטי נזיקין. היא משלבת בתוכה את ההתחשבות במספר הנפשות במשפחה ואת רמת ההכנסה הכוללת. היא שימשה אותנו מאז ומעולם בחישוב נזקם של התלויים והשימוש בה בהקשר של "השנים האבודות" מביא לקוהרנטיות ולהרמוניה בשיטת חישוב הפיצויים במשפט הישראלי. זהו מסלול נוח לחישוב הפיצויים, אשר ניתן לסטות ממנו במידת הצורך - אולם זאת רק במידה שהוכחו נסיבות חריגות.

           כאשר משמשת שיטה זו לחישוב הפיצויים ב"שנים האבודות" נתונה היא לשתי התאמות. האחת, תוספת ידת "חיסכון" המבוססת על החזקה כי מקצת מסכום ההכנסה אינו מוצא לקיום עצמי, והמשקפת את ההנחה שה"חיסכון" המשפחתי אינו בא אך ורק על חשבונו של הניזוק כי אם גם על חשבון כל אחד מבני המשפחה האחרים (י' גלעד "בעקבות פסק דין עזבון אטינגר - לשאלת הפיצוי הראוי על נזקי השנים האבודות", עלי משפט ד' (תשס"ה) 47, 60). ידת "חסכון" זו אין משמעה סכומים אשר הנפגע הפקיד בהכרח בחשבון חסכון, אלא המדובר בהוצאות שונות לרווחתו. כך או כך, כל תכליתה של ידה זו היא פונקציונאלית - לסייע בחילוץ מרכיב הקיום אשר יש לנכות מההכנסות לשם חישוב הפיצוי. לכן גם אין כל חשיבות לסוג השימוש שנעשה בכספים אלו.

           התאמה אחרת נוגעת לשאלת מצבו המשפחתי של הניזוק ב"שנים האבודות" אלמלא התאונה. בעניין זה כבר נקבע כי אין צורך ואין מקום ליצור "משפחה רעיונית" לניזוק, בין היתר משום שדרך זו לוקה בספקולטיביות יתר (עניין פינץ, בפסקאות 7-9). יש לבחון תמיד את מצבו המשפחתי הקיים, הידוע, של הניזוק, ולגבי ניזוק חסר תלויים, יש להמשיך ולהתייחס אליו, לעניין פיצויי העתיד, כאל ניזוק חסר תלויים. דברים אלה יפים הם לגבי כל ניזוק חסר תלויים, בין שקוצרה תוחלת חייו כליל ביום התאונה ועזבונו הוא שתובע את נזקו, ובין שקוצרה תוחלת החיים אך בחלקה והוא נותר בחיים ותבע הוא עצמו את נזקיו.

           הנה כי כן, בהחלת שיטת הידות על חישוב הפיצוי בגין "השנים האבודות" של נפגע בעל תלויים, קיימת חזקה כי הכנסותיו מתחלקות למספר מטרות קבועות, והן: הוצאות משק בית, הוצאות תמיכה בתלויים (ידה אחת עבור כל תלוי), הוצאות קיום של הנפגע והוצאות ל"חיסכון" או "רווחה". הפיצוי יינתן בשיעור כלל ההכנסות בהפחתת הוצאות הקיום של הנפגע. כלומר, הפיצוי משקף את יתרת ההכנסה - כלל ההכנסה בהפחתת הוצאות הקיום. לשם המחשה, לצרכי חישוב הפיצוי בגין "השנים האבודות" יש לחלק, דרך משל, את כלל הכנסותיו של נפגע נשוי אשר לו ילד אחד, לחמש ידות, על-פי האופן המתואר בתרשים הבא: